שרה אני // אפרת בקיש
- תרבות עתידים
- 15 באפר׳ 2020
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 17 באפר׳ 2020

שרה אני לציפור בכלוב
וכלובה עשוי מנוצותיה שלה
ציפור זו רחוקה מעיניי היא אף כי קרובה לליבי.
והזמן הניח עצמו בכף ידי
ולפתע הציפור משנתה הקיצה ועטה היא אליי ממרחקים.
"למי שפתייך מזמרות? עפה היא מזמן לידי מלך המרומים אנא אל שאי תפילותייך לשווא", אמי אמרה.
שום תפילה לא נשאתי לשווא כי קיימת היא בליבי,
אף שהיא לא בידי עכשיו.
אך ארוץ אליה עד כלות כוחי
וכשיגיע ככלות כוחי. אמות על מבצרה של ציפורי.
כי לא אבדה היא. לא אבדה.
עודה מחפשת בי כפי שאני מחפשת בה.
ואם לא תעופי אליי
ואם אני לא אעוט אלייך.
אין זה היה מלבד בדיה שרקם ראשי.
אך סבורה אני שהינך עוד בחייך
בתוכי נכנס גל של ביעות.
אם לא היית קיימת.
אני
אמות.
Comments